כותרת חדשה

משהו בגוף שלי השתבש.הוא כואב, הוא חלש הוא נכבה לימים שלמים.‎הוא לא עומד בקצב של החיים שלי.‎אז.. אז ניסיתי להאיץ בו, כעסתי עליו, השתקתי את קריאות המצוקה במשככי כאבים- עד שכמעט קרסתי.
ורק אז הבנתי:‎הגוף שלי לא סתם מתלונן– הוא נמצא במלחמה!‎מערכת החיסון שלי נלחמת בעצמה.
קוראים לזה מחלות אוטואימונית.. זו תחושת קריסה, של חולשה, של השתקה פנימית, של איבוד שמחת החיים. ומלחמות אני למודה, למודה היטב כדי להבין שבמלחמה עם עצמי– אין מנצחים!‎אבל יש לי אחריות. יש לי שלושה ילדים.אני חייבת להיות עבורם אמא – אמא חזקה, נוכחת וחיה. ומשם- מתוך הבנה שהגוף והנפש אינם נפרדים.יצאתי למסע עמוק– אל הרגש, אל הילדה שהייתי, אל טראומות שלא ידעתי שקיימות בי.וככל שהעמקתי- גיליתי אותי.בהתחלה היעד היה לעצור את ההידרדרות הפיזית. אחר כך- להירפא.ואז- התגבשה בי השליחות: אם אצליח לרפא את עצמי, אני אעשה הכל כדי אעזור לאנשים לרפא את עצמם ממחלות אוטואימוניות.‎המסע הזה – שלא תיארתי לעצמי שאעבור בגלגול הזה,‎הוביל אותי בחזרה אל עצמי- אל היצירה.לילות שלמים אני בסטודיו, אני נוגעת בחומרים, מערבבת, מושחת, גוזרת, מדביקה, מועכת, חובטת, מלטפת ונושמת.‎הסטודיו שלי הפך למרחב ריפוי.‎אני יוצרת כדי להרגיש. כדי לגלות. כדי לגעת. כדי לבטא. כדי להתנתק. בשביל להתחבר.זו הדרך לתקשר את האמת שלי. את הרגשות.כשאני יוצרת, הזמן נעלם. הרעב שוכח את עצמו. הבית שקט. הילדים ישנים.ואני ערה בתוך עולמות.‎היצירה מאפשרת לרגשות שלא הורשיתי להרגיש בעבר לעלות.חוויות שנשמרו בגוף מקבלות סוף סוף רשות להתבטא.
כל שכבה- היא שחרור, שחרור של כאב, של כעס, של פגיעה, של צריבה, של חמלה, של תקווה ושל אהבה.
ובתוך כל זה – יש גם שמחה. חופש. חגיגה.אני חוגגת את האפשרות לבחור בעצמי.
ליצור חיים שיש בהם צבע, תנועה, עומק ואור.‎בכל יצירה אני נזכרת – כמה עוצמה יש בי.. כשאני פשוט מאפשרת לעצמי- להיות.
מורינה‎