משהו בגוף שלי השתבש הוא הפסיק לעומד בקצב של החיים שלי.‎

אז האצתי בו יותר ויותר עד שכמעט קרסתי.
מערכת החיסון שלי נלחמת בעצמה.

ויש לי אחריות. יש לי שלושה ילדים.
אני חייבת להיות עבורם אמא – אמא חזקה, נוכחת וחיה.

ומשם- מתוך הבנה שהגוף והנפש אינם נפרדים, יצאתי למסע.
מסע, ‎הוביל אותי בחזרה אל עצמי- אל היצירה.
הסטודיו הפך למרחב ריפוי שלי.

‎אני יוצרת כדי להרגיש. כדי לגלות. כדי לגעת. כדי לבטא. כדי להתנתק. בשביל להתחבר.

כשאני יוצרת, הזמן נעלם. הרעב שוכח את עצמו. הבית שקט. הילדים ישנים. ואני ערה בתוך עולמות.


כל שכבה- היא שחרור של כאב, של כעס, של פגיעה, של פחד, של צריבה, של חמלה, של תקווה ושל אהבה.


ובתוך כל זה- יש גם שמחה. חופש. חגיגה.
אני חוגגת את האפשרות לבחור בעצמי.

בכל יצירה אני נזכרת– כמה עוצמה יש בי.. כשאני פשוט מאפשרת לעצמי- להיות.


מורינה‎